צפירת האוניות, המואזין מכבאביר, פעמוני הכנסיות ותפילות מבתי הכנסת כבר מציירים היטב את חיפה כעיר עם פס קול מגוון. אז למה דווקא שניות של מוזיקה חסידית לפני כניסת השבת מעוררות כל כך הרבה התנגדות – או שזו פשוט סערה בכוס מים?
אחת הטענות המוגזמות שעלו במקומונים השבוע סביב הרמקולים במרכז זיו הייתה:
הרמקולים משמיעים מוזיקה שלטענת המתנגדים פוגעת "באיכות חייהם של התושבים ומפר את שלוות סוף השבוע.".
בפועל מדובר בעשרים וחמש שניות של מוזיקה לפני כניסת השבת, ולא במוזיקה שמופעלת או נמשכת גם בשבת.
כאן בדיוק נמצא הפער בין האופן שבו הסיפור מתואר לבין עוצמת המטרד בשטח.
יצאנו לשמוע מה חושבים תושבי השכונה,
ובהם גם חבר מועצת העיר ויו"ר תנועת "אכפת לי מתושבי חיפה", צביקה ברבי, המתגורר סמוך למרכז זיו.
לדברי ברבי:
"הסערה סביב הנושא מוגזמת. נווה שאנן היא שכונה רב-גונית, יש בה עסקים פתוחים בשבת לצד בתי כנסת, והתושבים למדו לחיות יחד.
כמה שניות של מוזיקה אינן כפייה דתית".
"אני גר דקה משם, ורק אם אני ממש מתאמץ אני מצליח לשמוע את הרמקול. מדובר באירוע נקודתי וקצר לקראת שבת, לא קרה כלום".
בין בתי הכנסת לבתי הקפה
בזמן שבתי הקפה והעסקים פתוחים בסופ"ש, מתפללי בתי הכנסת עוברים לצידם,
אומרים שלום לבעלי החנויות שהם מכירים מהשכונה וממשיכים הלאה.
זו שגרה מוכרת במרכז זיו, שבה אנשים עם אורחות חיים שונים חולקים את אותו מרחב.
המציאות בשטח פשוטה הרבה יותר, וגם הרבה פחות רועשת, מהתמונה שמצטיירת מהטענות שנשמעות.
במילים פשוטות, בואו ניתן לאיש איש באמונתו לחיות.
איפה עובר הגבול בין צליל למטרד?
חיפה מורגלת בקולות שמגיעים מקהילות ומסורות שונות. צפירת האוניות בנמל, שהפכה עם השנים לסמל מוכר של כניסת השבת, היא כבר חלק מצלילי העיר.
כך גם קול המואזין הנשמע משכונת כבאביר, פעמוני הכנסיות ותפילות מבתי הכנסת. אלה קולות שמלווים עיר שבה
קהילות שונות חיות זו לצד זו, ולא כולם מתחברים לכל צליל באותה מידה.
ודווקא כאן נשאלת השאלה: למה שניות של מוזיקה חסידית לפני כניסת השבת מעוררות ויכוח גדול כל כך?
בתגובת עיריית חיפה שפורסמה בנושא נמסר:
כי השמעת מוזיקה מותרת בכפוף למגבלות הקבועות בחוק, וכי מתבצעת מדידת רעש על ידי איגוד ערים לאיכות הסביבה.
אם תימצא חריגה, העירייה תפעל בהתאם.
