לקראת יום כיפור, המשתתפים חוזרים לזיכרונות הילדות, מספרים למה הם מחכים ביום הזה ובוחנים מה השתנה בדרך שבה החברה הישראלית חווה אותו.
יום כיפור נוגע בכל אחד במקום אחר. אצל אחד זהו זיכרון ילדות, אצל אחר רגע היסטורי שנחרט, ויש מי שמחכה בעיקר לשקט, לעצירה ולניתוק מהמרוץ. ארבע שאלות קצרות אפשרו למשתתפים לספר על יום הכיפורים האישי שלהם, בין מה שהיה פעם למה שנשאר גם היום.
ארבע השאלות שהצגנו למשתתפים
1. איזה זיכרון מיום כיפור בילדות נשאר איתך עד היום, והיכן זה היה?
2. אם היית יכול לקחת דבר אחד מיום כיפור אל שאר ימות השנה, מה היית בוחר?
3. כילדים רובנו חיכינו לאופניים ולכבישים הריקים. למה אתה מחכה היום כשמגיע יום כיפור?
4. האם לדעתך השינויים שעברה החברה הישראלית שינו גם את האופן שבו יום כיפור נתפס ונחווה כיום לעומת בעבר?
כך הם השיבו:
הממונה על מחוז חיפה וממלא מקום הממונה על מחוז צפון במשרד הפנים
צילום: דוברות משרד הפנים
בילדות בעכו היינו יורדים לרחוב עם תפוח ומסמרי ציפורן שיעזרו לנו לצום, ובודקים זה לזה את צבע הלשון כדי לראות מי צם ומי לא. הייתה לנו אז תמימות של ילדים, והמפגש עם כל ילדי השכונה נתן תחושה של חופש מוחלט וחיבור יוצא דופן.
הייתי בוחר לקחת מיום כיפור את היכולת לעצור, את השקט והשלווה ללא המולת היום. יום כיפור מוכיח לנו שאפשר לנתק את המסכים, להניח למרוץ היומיומי ולשהות ברגע בלי רעשי רקע. הלוואי שהיינו מצליחים לייצר רגעים כאלה, גם אם קצרים יותר, בשגרת החיים. האיכות של החיים שלנו הייתה משתנה לגמרי. אני מחכה בעיקר לשקט הטהור ולשחרור מהזמן, לשעות שבהן אין משימות ואפשר להתכנס פנימה. במקרה שלי, השקט מתבטא בהרכבת פאזל של אלף חלקים או בבניית לגו עם הילדים.
מדובר ביום קדוש לחברה הישראלית, יום שמשקף את המאחד והדומה בעם. יום כיפור עדיין מצליח לשמור על מעמדו כאי יחיד במינו של כבוד הדדי במרחב הציבורי, שבו כולם מוצאים את הדרך לעצור, איש איש בדרכו.
מומחה ברפואת ילדים בשירותי בריאות כללית
צילום: מתוך אתר „מרכז העניינים”
הזיכרון החזק ביותר שלי מיום כיפור הוא משנת 1973. באמצע התפילה נכנס חייל מילואים דתי, עם כיפה וזקן, לבוש במדי צה"ל, ואסף מתפללים. אם הייתי יכול לקחת דבר אחד מיום כיפור אל שאר ימות השנה, הייתי לוקח את השקט ואת הסובלנות בין האנשים. ביום כיפור אני מחכה לעצירת הפעילות האינטנסיבית, לשקט בלי הודעות בנייד ובדואר האלקטרוני ולאפשרות לשבת ולקרוא ללא הפרעה. בשנים האחרונות רואים יותר מכוניות שנוסעות בכבישים, ולא לכיוון בתי החולים. זה מטריד ומעיד על חוסר כבוד והתחשבות בזולת.
מנכ״ל רשת BOOOM מקבוצת אלי להב
צילום: פרטי
מלחמת יום הכיפורים תפסה אותנו בבית הכנסת שלנו באשקלון. דוד שלי, שהיה מבוגר והתארח אצלנו, ביקש מסבא שאקח אותו הביתה. הצעדים שלו היו קצרים, וזה הלחיץ אותי כילד, עם כל הרעש של המטוסים והבומים שהיו קרובים אלינו. בסופו של דבר הגענו בשלום. היה לנו מקלט בתוך האדמה בגינת הבית, ושם הצטרפתי לשאר בני המשפחה.
סבא עליו השלום היה שליח ציבור. התפילה שלו ותקיעות השופר היו מחזה שמרטיט לבבות. אנשים מכל העדות היו הולכים מרחקים ברגל כדי לשמוע אותו, וגם אנשים מהמושבים ומהקיבוצים בסביבה. סבא היה מאחד את כולם, דתיים, חילונים ולא יהודים. כיום אני מחכה לבית הכנסת ולתפילות. תודה לאל, זכיתי לתכנן ולבנות באשקלון בית כנסת ייחודי על שם סבא ואבא, ואנחנו ממשיכים את דרכם באיחוד לבבות.
החברה שלנו עוברת בשנים האחרונות טלטלה קשה של ריחוק ומחלוקות שלא ידענו בעבר, ולכן אין מה להשוות בין האווירה של יום כיפור כיום לזו שהייתה פעם. למרות זאת, אני אופטימי מאוד. יש לנו עם מיוחד שיודע לעמוד בקשיים ובאתגרים, ואני מאמין שהקושי שאנחנו חווים יביא אותנו למקומות טובים יותר, מאוחדים יותר ועם יותר עזרה הדדית.
איש תקשורת, עורך ויוצר תוכן דיגיטלי
צילום: פרטי
גדלתי בקריית חיים ובילדותי נהגתי ללכת לבית הכנסת בקריית ים. זכור לי יום כיפור אחד שבו התארחתי אצל סבתא שלי בחדרה. בקריות הייתי רגיל לאווירה שבה הולכים ברגל ופוגשים את כל החברים, אבל בחדרה החוויה הייתה שונה לגמרי. זו הייתה שכונה שבה התגוררו חרדים רבים, עם אווירה של סוף העולם ובית כנסת מלא באנשים המתפללים ביום הקדוש ביותר בשנה. המפגש עם הציבור החרדי שגדש את בית הכנסת, השיטוט ברחובות העיר ואווירת הקודש והפחד מיום הדין זכורים לי גם היום, ארבעים שנה אחרי.
במהלך יום כיפור אנשים נוהגים לחשוב טוב יותר על אחרים, דואגים שיסלחו להם ובוחנים אם פגעו במישהו. גם השפה שלהם הופכת לנקייה יותר, והייתי שמח שאנשים יתנהגו כך לאורך כל השנה. אני מחכה לתחושת הרוגע של החג, להרגשה שאין לאן למהר ושהדבר הטוב ביותר לעשות הוא לא לעשות. אני מקווה להתחבר לענייני הרוח ולא לענייני החומר היומיומיים, להתקדם בקריאת הספר שהתחלתי ולרכוב על אופניים עם הילדים.
יום כיפור התחבר עבורי ועבור רבים אחרים במשך שנים למלחמת יום הכיפורים של 1973. החג הדתי, שקורא לעשיית חשבון נפש פרטי, כלל גם צורך בחשבון נפש ציבורי בעקבות מחדלי הממשלה ב־1973. אחד השינויים המשמעותיים בשנים האחרונות הוא אירועי שבעה באוקטובר וחשבון הנפש המתבקש בעקבות מחדלי הממשלה הנוכחית. אני מקווה שנוכל כולנו כחברה לעשות חשבון נפש אמיתי ולראות איך ממשיכים מכאן. כמה שיותר מהר, יותר טוב.
מומחה לכירורגיה אורתופדית, מנהל מחלקת האורתופדיה במרכז הרפואי לין בחיפה ויו״ר ועד הרופאים במחוז חיפה
צילום: פרטי
כילד חיפאי, יום כיפור זכור לי בזכות הרחובות הריקים, האופניים, המפגש עם החברים והתחושה שליום אחד הכול נעצר. בזמנו חיכיתי בעיקר לחופש ולכבישים הריקים, אבל היום אני מחכה דווקא לשקט שכילד לא ידעתי להעריך: ליום בלי מרדף אחר השעון, בלי ישיבות ובלי הודעות בטלפון, לזמן עם המשפחה ועם עצמי ולהזדמנות להתבונן בשנה שחלפה. ככל שאני מתבגר, אני מבין עד כמה נדיר לקבל יום שלם שמאפשר לנו לעצור.
אם הייתי יכול לקחת דבר אחד מיום כיפור אל שאר ימות השנה, הייתי לוקח את היכולת לעצור ולהקשיב. כרופא וכמי שעובד עם אנשים במשך שנים רבות, למדתי שלפעמים הדבר החשוב ביותר שאפשר לתת לאדם שמולנו אינו תשובה, אלא הקשבה אמיתית. יום כיפור מזכיר לי לחשוב על האנשים היקרים לי ולשאול אם הייתי קשוב וסבלני מספיק ואם יכולתי לעשות משהו טוב יותר.
כן, החברה הישראלית השתנתה מאוד וגם אנחנו השתנינו. אנחנו חיים בקצב מהיר יותר, זמינים כמעט בכל רגע ולעיתים גם מפולגים יותר. כל אדם חווה את יום כיפור בדרכו: יש מי שעבורו זהו יום קדוש של תפילה וצום, יש מי שרואה בו זמן למשפחה ולחשבון נפש, ויש מי שפשוט מבקש לעצור ולהתנתק ליום אחד. אבל בעיניי יש ביום הזה משהו שעדיין מחבר בינינו. כשאני רואה את הרחובות השקטים, אני מרגיש שלמרות כל המחלוקות אנחנו עדיין חולקים כאן בית אחד וגורל משותף. אולי דווקא היום, יותר מבעבר, יום כיפור יכול להזכיר לנו שלא תמיד חייבים להסכים, אבל תמיד כדאי להקשיב, לכבד, לבקש סליחה כשצריך וגם לדעת לסלוח. בסופו של דבר, חשבון נפש אמיתי אינו רק בינינו לבין עצמנו, אלא גם בשאלה אילו בני אדם אנחנו כלפי המשפחה, החברים והאנשים שאנחנו עובדים איתם.
יועץ ומלווה רשויות מקומיות, תאגידים עירוניים ומשרדי עורכי דין בנושאים מוניציפליים.
צילום: פרטי
הזיכרון שנשאר איתי הוא מיום כיפור 1973, היום שבו פרצה מלחמת יום הכיפורים. עוד לפני ההודעה הרשמית על פרוץ המלחמה, החברים התכנסו ברחוב ודיברו על השמועות שמשהו עומד להתרחש ועל גיוסם של השכנים. בשעה שתיים בצהריים הגיע האישור שהחששות היו נכונים.
אם הייתי יכול לקחת דבר אחד מהיום הזה אל שאר ימות השנה, הייתי בוחר ברגע של אחדות ושל יחד, ובתחושת חרדת הקודש כלפי המדינה והאנשים שסובבים אותנו. אני מחכה להכנות המיוחדות ליום כיפור, מרגע ההתעוררות, דרך הארוחה המפסקת ועד ההליכה לבית הכנסת, חילונים ודתיים כאחד. ביום הכיפורים הזה כולנו משוועים לכך שתיפסק השנאה העצמית והשנאה זה כלפי זה. בסופו של דבר, אנחנו עם אחד.
ומה נשאר בין אז להיום?
פעם יום כיפור היה מזוהה בעיקר עם אופניים, כבישים ריקים, בית הכנסת וזיכרונות שנחרטו לאורך השנים. היום, לצד כל אלה, הוא מביא איתו גם צורך אחר: להתנתק מהטלפון, לעצור את הקצב ולהתרחק לרגע מהרעש שמלווה את חיי היום־יום.
אבל מהדברים שנאמרו כאן עולה כי בין יום כיפור של פעם לזה של היום, דבר אחד כמעט לא השתנה: זה עדיין היום היחיד בשנה שבו מדינה שלמה משנה את הקצב, והשקט מאפשר לכל אדם לפגוש את הזיכרונות, המחשבות וחשבון הנפש שלו.
צום קל!
