כתבה זו אינה נשענת על שמועות, סיפורים באוויר או תחושות בטן, אלא על ארכיון מתועד ומלא הכולל הקלטות, צילומי מסך ומסמכים מרובים משנת 2015 ואילך. למרות הארסנל הראייתי הרחב שברשותנו, בחרנו לספר את הדברים מתוך איפוק מבלי לירות לכל הכיוונים, אלא להישאר ממוקדים.
"יש לך 48 שעות להעביר את הכסף. אל תתקשרי אליי, ופעם הבאה שאראה הודעה ממך זו תהיה תמונה של ביצוע העברה במלואה". כתבה מ' מחיפה באחת ההתכתבויות
במשך שנים נשאר החוב פתוח, אבל ההזמנות לא נעצרו. מ' מחיפה המשיכה לספק, התשלומים לא הגיעו במלואם, וההבטחות להסדרת החוב המשיכו להגיע. ככל שעבר הזמן, מה שנראה בהתחלה כמו עיכוב תמים הפך מבחינתה לדפוס מתמשך של דחייה והתחמקות. עכשיו נחשף התיעוד שנשמר בנייד במשך שנים ומשרטט את מה שהתרחש לאורך הדרך.
במרכז הפרשה עומדת רותי שטרנברג, מי שניהלה במשך שנים את בית הספר "הבונים" בחיפה.
בידי מערכת "חדשות מצ חיפה" התכתבויות, חשבוניות, מסמכים, הקלטות וצילומים המתעדים את השתלשלות
הדברים לאורך השנים ומציגים שוב ושוב את אותו רצף.
לדברי מ', גם כאשר תשלומים קודמים עדיין לא הוסדרו, ההזמנות ממנה נמשכו והחוב המשיך להצטבר.
אותם הסברים שחזרו פעם אחר פעם נשענו על עיכובים בירוקרטיים לכאורה, טענות על אישורים שמעוכבים במחלקות
השונות או מסמכים שממתינים לחתימה, והכול בזמן שההזמנות נמשכו והחובות המשיכו לתפוח.
בתוך אותה התנהלות, מ' מספרת כי לא פעם נתבקשה לשלוח שלוש הצעות מחיר שונות לצורך העברתן לאישורים בעירייה.
מ' פנתה לעירייה ואז התגלתה תמונה אחרת
אחרי תקופה ארוכה של הסברים על אישורים שמתעכבים, מסמכים שממתינים לחתימה ובירוקרטיה שמעכבת את התשלום,
מ' החליטה לבדוק בעצמה מה קורה ופנתה לעיריית חיפה.
במהלך שיחה שנמשכה יותר מ-20 דקות התברר לה כי מרבית החשבוניות
כלל לא הגיעו ליעדן בעירייה ולא הופיעו במערכת כחשבוניות שממתינות לתשלום.
במהלך השיחה הבינה מ' את הפער בין ההסברים לכאורה שקיבלה מרותי שטרנברג לאורך השנים לבין המידע שנמסר לה.
"האמת, נשארתי המומה מהשיחה. לא ידעתי איך להגיב, מה אני בכלל שומעת, והאם ייתכן שאחרי כל השנים האלה לעולם לא אראה את הכסף שמגיע לי. ובכלל, איפה החשבוניות שהוצאתי על סחורה שסופקה?" אומרת מ'.
ואז נכנסה לתמונה מירי, המזכירה.
לאורך השנים שמה הופיע שוב ושוב בשרשורי ההתכתבויות סביב הצ'קים והחשבוניות
ותמיד עם אותו פלייליסט של תשובות: "בטיפול", "בבדיקה", "ממתין לאישורים".
מבחינת מ', מדובר היה בהעתק הדבק מדויק של הקול ששמעה מרותי שטרנברג.
בשלב מאוחר יותר, וכשכבר היה ברור למ' שמשהו לא מסתדר כאן, התברר כי מירי כבר מזמן אינה עובדת בבית הספר,
ועזבה בתקופה סמוכה לזו שבה גם שטרנברג סיימה את תפקידה.
לקראת פרסום הכתבה נשלחה אליה פנייה מסודרת לקבלת תגובה, אך עד למועד הפרסום לא התקבלה תגובתה.
ואז גם בועז, בעלה של רותי, נכנס לתמונה
גם אחרי שרותי שטרנברג כבר מזמן לא ניהלה את בית הספר, החוב לא נעלם ונשאר פתוח. בשלב מאוחר יותר
נכנס לתמונה בעלה, בועז שטרנברג, וניסה לכבות את השרפה בשיחות טלפון ישירות עם מ'.
בשיחה מוקלטת משנת 2022 הוא נשמע מודה ישירות בחוב, מבקש עוד קצת סבלנות ומתחייב שבתוך 14 יום הכול יסתיים.
הוא מדבר על החזרת הכסף ואפילו מציע למ' צ'ק ביטחון, אותו פתרון שכבר עלה קודם לכן גם מול רותי.
שוב חוזרת אותה בקשה מוכרת: עוד כמה ימים, עוד קצת סבלנות, והכסף יגיע. אלא שארבעה עשר הימים האלה הפכו למציאות ממושכת.
לא רק שנתתי לו את ארבעה עשר הימים שהוא ביקש, אלא שעברו מאז ארבע שנים ועדיין כלום לא קרה. אולי הכסף עוד יגיע…", אומרת מ' בגיחוך.
ובינתיים המנהלת התחלפה, המזכירה הוחלפה והשנים עברו.
אפילו השלטים שמ' הכינה לבית הספר במסגרת העסק שלה, 'באלי מתנות', כחלק מאחת ההזמנות של רותי, עדיין עומדים שם.
קצת דהויים אחרי כל השנים, אבל עדיין שם. בדיוק כמו החוב.
כשהסיפור התקרב לפרסום, הלחץ עלה
ובשלב מסוים מ' כבר לא הסתפקה במרדף אחרי התשלום והבהירה כי היא שוקלת לפנות לעיתונות.
התגובה לא איחרה לבוא, ומסר מפורש הונח על השולחן:
"הדרך לפנות לעיתונות שגויה ולא לכבודך ולא לכבודי. אם זו הדרך שלך ואת לא מוכנה לדבר איתי, אפנה גם אני".
השנים חלפו. בשנת 2026, כשהפרשה עמדה סוף סוף להגיע לפרסום,
פנתה מערכת "חדשות מצ חיפה" לרותי שטרנברג וביקשה את תגובתה.
ואז גם הגיע מכתב התראה מעורך דינה של רותי ודרישה חד-משמעית לעצור את הפרסום תוך אזהרה מפני הליכים משפטיים,
ודיווח על כוונה להגיש בקשה לצו מניעה נגד פרסום הכתבה.
עבור מ', כל זה בעיקר עורר מחדש תחושה שהיא הכירה היטב במשך שנים:
אותו לחץ פסיכולוגי לעצור, לחכות, לתת עוד זמן, להיכנס לעוד שיחה או עוד פגישה, וכל זה כדי לגרום לה לא לפעול.
אלא שהפעם התשובה הייתה חדה וסופית: הכתבה תפורסם כמתוכנן!
המערכת מחזיקה גם במידע הנוגע לנסיבות סיום תפקידה של שטרנברג בבית הספר.
אך לאחר שהתקבל מכתב התראה מעורך דינה שכלל דרישה ברורה שלא לפרסם פרטים בנושא זה,
הוחלט שלא לכלול בכתבה זו פרטים נוספים בנושא.
גילוי נאות:
מ' המוזכרת בכתבה היא מאיה אבני, עורכת ובעלת "חדשות מצ חיפה".
בתקופה המתוארת בכתבה הייתה אבני בעלת העסק "באלי מתנות" שפעל משנת 2010 ועד 2023, וסיפק בין היתר גם שירות לבית הספר "הבונים".
מילה אישית ממני
ולכן, עכשיו אסיים ואומר את הדברים במילים שלי, לא ככתבת, לא כמערכת עיתונאית,
אלא כאדם ובעלת עסק שנפגע בסכום לא קטן שפשוט לא שולם, רק כי הייתי קצת יותר מדי נאיבית.
הרגשתי נבגדת. רותי, מעבר להיותה לקוחה שלי, הייתה בראש ובראשונה שכנה וחברה.
ולכן, מה שחוויתי לאורך כל התקופה, מעבר לשיעור הענק שזה לימד אותי על אמון,
הוא שעברתי מסע ארוך בהתמודדות עם התשה פסיכולוגית הבנויה שכבה אחר שכבה:
תירוצים מתחלפים, ואנשים שונים שנכנסו לאורך הדרך פעם אחר פעם כדי להרגיע, להבטיח ולבקש עוד זמן.
עד שההבטחה ש'הפעם הכול יסתדר' חזרה שוב ושוב, ומבחינתי זה כבר הפך לדפוס.
עברתי את מבחן הסבלנות הזה על כל גווניו וצורותיו, ועדות לכך הגיעה לפני חודש
במפגש מקרי באחת משכונות חיפה פנים אל פנים עם רותי.
רותי פנתה אליי ושאלה אם אפשר לשוחח. לא הבנתי על מה בכלל יש לדבר, ואיך היא מעזה שוב לנסות. אך כבר במשפט הראשון שנשמע היו המילים:
"הכסף יגיע אליך, אני מבטיחה לך" (ואני נמנעת מלספר כאן איך זה הובטח ולמתי).
הפניתי את הגב, נשמתי נשימה עמוקה, והלכתי.
כי בדיוק את אותה הבטחה שמעתי מבעלה כבר בשנת 2022. מבחינתי, זה אמר הכול.
השנים חלפו, והתפאורה מסביב השתנתה,
אבל מסתבר שהמציאות נשארה בדיוק אותו דבר!
היום, במבט לאחור, אני מבינה שלאורך כל השנים הללו,
כבר מ-2017, השתתפתי בלי שהרגשתי במשחק מניפולטיבי שנמשך שנים.
הכסף כבר מזמן לא מעניין אותי. הוא פינה את מקומו לחוב מסוג אחר,
חוב שלא ניתן לפדות: חוב של פגיעה בכבוד, בנפש, באמון ובשקט המנטלי.
זו לא כתבה שנועדה לסגירת חשבון אישי, אלא מהלך של שחרור ועמידה על הגינות, יושרה ואמת מול התנהלות שחוויתי כפוגענית, לא מכבדת ובלתי ראויה. אין כאן שום כוונה לנקמה קטנונית, אלא סגירת מעגל מתבקשת ושחרור של מה שעברתי בשקט כל כך הרבה שנים.
כי בסופו של יום, האמת תמיד מוצאת את הדרך החוצה.
שנה טובה לכולם.
